מאת: יוני גארב | 27/07/2006
הַפְּנייה ליצירתיות - של המיסטיקן ושל האמן כאחד - מחייבת את עזיבת העולם המוכר, על ממדיו הדתיים, החברתיים והאתיים, ופילוס שבילים לא נודעים. ממילא, יש בפסיעה זו במסתורין נטישה – זמנית – של הדעת ושל כללי התבונה, שאינם אלא "משטר האמת" של הסדר הקיים. הנטישה היא בהכרח זמנית, משום שהמיסטיקן, להבדיל מהמשוגע הטובע, חייב לחזור אל החברה, לתקשר עימה במושגי הדעת ולשנות בכך מושגים אלה ולוּ במקצת.יוני גארב מנתח את התובנות העולות מספרו של צבי מרק,"מיסטיקה ושיגעון ביצירת ר' נחמן מברסלב"
"In the morning when it's time to play at being human for a while" (Robert Wyatt, "Sea song")
ר' נחמן מברסלב העיד על עצמו כי הוא בגדר חידוש שלא היה כמוהו מאז בריאת העולם, וכי האש שלו תיקַד עד ביאת המשיח. הערכה נשגבת זו, שיש בה לכאורה יותר מקורטוב של שגעון גדלות, היתה עד לעשורים האחרונים אמונתה של קבוצה קטנה, סגורה ונרדפת. בקרב המימסד הרבני, ואף בקרב חסידויות יריבות, רבים ראו בר' נחמן חולה נפש. כך הבהיר גם לי ראש הישיבה הליטאית שלמדתי בה בנעוריי, כאשר התחלתי לקרוא את ספריהם המופלאים של ר' נחמן ותלמידיו. והנה, לאחרונה היתה הזיקה לעולמו של "רבנו" לנחלת רבים, כולל דמויות בולטות ביותר בעולם האמנות. נראה כי חלק מהקסם המחודש שבדמותו ובתורתו של ר' נחמן קשור להתנתקות המודעת שלו מכבלי הרציונליות ולנכונותו להתנסות במצבים הגובלים בשיגעון, לפחות על-פי הנורמות הרווחות. בעידן הפוסט-מודרני, עם התערערות הנרטיבים הרציונליסטיים, מוצאת הקריאה להיכנס למצבים נטולי דעת אוזניים קשובות לרוב. יעיד על כך חיבור שנכתב בשנים האחרונות ("אנחנו ננצח"),[מי כתב ומי פרסם אותו? מתי בדיוק? צריך פרטים] הקובע כי השם של ר' נחמן (בצורה הידועה של "נ, נח, נחמ, נחמן מאומן", כפי שהוא נמסר ב"פתק" הידוע של ר' ישראל אודסר) "עולה על כל התורה" והוא "שורש נפשות ישראל" ו"הוא הכול". ואף כאן יש מן השיגעון...
כדרכו של עולמנו, ההתעניינות בקרב השכבות הרחבות משפיעה ומושפעת בו-בזמן מההתעניינות בחוגי המחקר, שהוא לכאורה בגדר כנסיית השכל ומעוז הרציונליזם. הספר שלפנינו מקדם במידה ניכרת את המחקר על ר' נחמן, וללא ספק יחזור ויזין את העניין בדרכו ובמשנתו גם מחוץ לכותלי האקדמיה. נכונותו של ד"ר צבי מרק, מרצה באוניברסיטת בר-אילן ועמית מחקר במכון שלום הרטמן, להקשיב ברגישות לקולות השיגעון שהשמיע ר' נחמן, וגדולי החסידות בכלל, תרמה בוודאי לעניין הרב שספרו כבר הצליח לעורר. בייחוד יש לשבח את מרק על כך, שנמנע מלמדוד ולשפוט את ההתנסות של ר' נחמן שיפוט רדוקציוניסטי בכלי התיאוריה הפסיכואנליטית והתיוג הפסיכיאטרי, שהם נדבכים חשובים מהרציונליזם המודרניסטי. תחת זאת, חותר מרק להבנת עולמו במושגים הפנימיים של המסורת החסידית בפרט, והיהודית בכלל. כאן המקום להזכיר את דבריו של המשורר ריינר מריה רילקה, אשר אמר שאם ילך לטיפול פסיכואנליטי אזי יגרשו לו את השדים, אך גם את המלאכים. על-פי עמדתו של ר' נחמן (כפי שהיא מוצגת בספר), האדם צריך לברר בין הכוחות המתגלים לו בחלום, שחלקם (השדים) עלולים להביא לשיגעון, אך חלקם (המלאכים) עשויים לפתוח בפניו את הנבואה.
שני מוקדים: מיסטיקה ושיגעון
יש לציין, שיצירתו של ר' נחמן זכתה לכתיבה מחקרית ענפה ביותר עוד לפני שהחלה ליהנות מפופולריות ציבורית, אך ספרו של מרק יעיד שגם במקום שרבים הרחיבו והעמיקו בו, יש אפשרות לחדש חידושים מרתקים. דומה כי רוחו היצירתית של ר' נחמן העניקה השראה למחבר, המפגין יכולת וירטואוזית לקשֵׁר בין טקסטים רבים, ממש כפי שעשה ר' נחמן עצמו.
לספר שני מוקדים עיקריים: מיסטיקה ושיגעון. בדבריי כאן אתמקד בשיגעון, אך כמובן גם בזיקתו למימד המיסטי. השיגעון נתפש לעתים כאחת הסכנות המלוות את ההתנסות המיסטית, וכך אף נתפרש על-פי רוב הביטוי "הציץ ונפגע" המתייחס לבן זומא, מהארבעה שנכנסו לפרדס. כלשונה של חוקרת המיסטיקה[כדאי לציין את מוצאה: אנגלייה? אמריקאית?] אוולין אנדרהיל, המיסטיקן מצליח לשחות בים שהמשוגע טובע בו. עיון בתולדות המיסטיקה חושף מתח מתמיד בין המגמה השמאנית, הנוטה להתמסרות לטירוף, לאקסטזה מתפרצת ולהשלת מגבלות המצב האנושי הנורמטיבי - לעתים מתוך חוויית הידמות לחיה - לבין הכוחות המרסנים של מיסטיקנים ממוסדים ולמדנים יותר. מיסטיקנים מהסוג הזה חָברו לא אחת לעולם הדתי השגור ולשלטונות החברתיים-פוליטיים. כדי להוסיף למימד ההשוואתי (שאינו בולט בספר), אביא דוגמה אחת למתח זה, כפי שהוא מתבטא בימינו במסורת מיסטית אחרת. בבודהיזם הטיבטי יש מסורת של "יוגים מטורפים", המלמדים "חוכמה מטורפת". הבולט שבמורים מהסוג הזה בדור האחרון היה צוג'יאם טרונגפה רינפושה, שעבר בשלהי שנות השישים מטיבט למערב ומשך אחריו חסידים רבים (כולל אמנים לא מעטים), אך גם עורר את זעמו של המימסד בשל התכחשותו לנורמות המיניות והחברתיות. אף על פי שבמאה ה-17 אחד המחזיקים במשרה הרוחנית-פוליטית של ה"דלאי למה" (השישי במספר) היה בעצמו יוגי מטורף ושיכור, המחזיק הנוכחי במשרה, ה-14 במספר, טֶנזין גְייטְסוֹ, קבע בפסקנות שאין בימינו "יוגים מטורפים", ובכך גזר על רבים מיריביו דין של משוגעים גרידא.
אף שמרק לומד את עולמו של ר' נחמן מתוך המסורת היהודית, הוא בחר - ובצדק רב - להתבסס בהרחבה על עבודתו החלוצית של מישל פוקו, שתיעד את "תולדות השיגעון בעידן התבונה" (תרגם אהרן אמיר, כתר, 1992). חשוב, לדעתי, להדגיש את הפער בין חיבוריו המוקדמים של פוקו, אשר נכתבו מתוך חוויה אישית של שיגעון ומצאו בשיגעון אמת עמוקה שהדחיקו כבלי הסדר החברתי, לנסיגתו המאוחרת מעמדה זו. פוקו המאוחר ראה בשיגעון רק משום תשליל (נגטיב) של הַסֵדר החברתי, והתנער מטענתו-שלו בדבר קיומה של אמת במעמקי השיגעון (כפי שעולה מראיונות שונים שהעניק באמצע שנות השבעים). בכך התקרב פוקו לעמדתו של [תעתיק עברי של השם] Thomas Szasz בספרו The Myth of Mental Illness: Foundations of a Theory of Personal Conduct (New York: Hoeber-Harper, 1961). בספר זה מוצגת הטענה כי הסדר החברתי הוא בגדר משחק, והמשוגע אינו אלא מי שמפר את כללי המשחק.
המוקד השלישי: היצירתיות
המשחק אכן תופס מקום ניכר בספר שלפנינו, ולהערכתי, החידוש החשוב של מרק טמון בהצבעה על תפישתו של ר' נחמן, ולפיה גם קיום המצוות הוא בגדר משחק. בה-בעת, הראה מרק שלדעת ר' נחמן החידוש בתורה הוא בהכרח עבודה של הדמיון, ואין מנוס אלא לעבור דרך "היכלות התמורה" ועולמות של תוהו, בדרך אל "השגה של אמת". העצמת מקומם של הדמיון והמשחק על-ידי ר' נחמן קשורה למוקד השלישי של הספר, הרמוז בכותרתו: היצירתיות. יהודה ליבס כבר עמד על מרכזיותה של היצירתיות בחוויית ר' נחמן, כמו בטקסטים קלאסיים רבים של המיסטיקה היהודית, ומרק מוסיף ומעמיק לעיין בתובנה זו. ניתן לומר שהַפְּנייה ליצירתיות - של המיסטיקן ושל האמן כאחד - מחייבת את עזיבת העולם המוכר, על ממדיו הדתיים, החברתיים והאתיים, ופילוס שבילים לא נודעים (כשם שר' נחמן התבטא ביחס למפעלו). ממילא, יש בפסיעה זו במסתורין נטישה – זמנית – של הדעת ושל כללי התבונה, שאינם אלא "משטר האמת" של הסדר הקיים, כפי שפוקו היטיב להראות. הנטישה היא בהכרח זמנית, משום שהמיסטיקן, להבדיל מהמשוגע הטובע, חייב לחזור אל החברה, לתקשר עימה במושגי הדעת ולשנות בכך מושגים אלה ולוּ במקצת. דומה, שבמודל זה מתבהרת הדיאלקטיקה המורכבת של הדעת ושל חוסר הדעת.
זהירות לצד פרשנות נועזת
כאמור, מרק קשוב קשב רב לחוכמתו המטורפת של ר' נחמן, אך אינו מאבד בשל כך את הזהירות המחקרית הראויה. בדרך-כלל זהירות זו אינה מונעת ממרק להיות פרשן נועז: כך, למשל, הוא מראה שבעיני ר' נחמן גילוי "סתרי תורה" משמעו חשיפת האיברים המוצנעים של הגוף האלוהי הנשי! אולם דומה כי לעתים המחבר זהיר מדי בבואו לדון בשאלת השיגעון, ואינו מרשה לעצמו להיסחף בגלי הים המסוכן שר' נחמן שחה בו. ברומן מאת סוזנה קלארק (Susanna Clarke) שנכתב בשנים האחרונות, ומיד היה לרב-מכר - Jonathan Strange and Mr. Norell (New York: Bloomsbury, 2004) - מוצגות שתי דרכים להשבת הקסם לעולם ולחידוש הפרקטיקה המאגית. בעוד מר נורל הולך בדרך הלמדנות המאופקת, תלמידו, ג'ונתן סטריינג', חותר לחידוש המסורת השמאנית הקמאית, ומבין שלשם כך עליו להתנסות בשיגעון. דומה שבעניין זה מרק דומה יותר למר נורל מאשר לג'ונתן סטריינג'. אביא כאן רק דוגמה אחת לנושא שלא זכה בספר להארה מספקת: לפי מסורת אחת (המובאת ב"ספר שיח שרפי קודש: והוא לשון חסידים", ספרייתי, בני-ברק, תשמ"ט), ר' נחמן המאוכזב פנה לחסידיו בזו הלשון (פנייה שעדי רן הלחין אותה לאחרונה): "אף שהנכם אנשים כשרים, אבל לא לזאת התכוונתי. התכוונתי שיהיו לי אנשים כאלה שינהמו להשם יתברך לילות שלמים כחיות ביער". במילים אחרות, ר' נחמן קורא לנאמניו להתנתק מכבלי ההתנהלות המהוגנת והמדודה שכפו עליהם ההלכה והמודרניות יחדיו, ולהפקיר עצמם לחוויה חייתית, שמאנית, מטורפת, המתאימה מטבעה רק ליחידים. מרק אינו מביא משום-מה עדות חשובה זו בדיוניו הרחבים על המיסטיקה הלילית, על הצעקה ועל היחס בין האדם לחיות.
חוקרים, דוגמת מחבר הספר מיסטיקה ושיגעון ביצירת ר' נחמן מברסלב וכותב שורות אלה, פועלים במסגרת מימסד רציונלי, ולעתים אף ביורוקרטי. אפשר שהדבר מונע מאיתנו לשמוע במלוא העוצמה את קולן של דמויות כמו ר' נחמן או טרונגפה. הנסיונות המלאכותיים הנעשים עתה להחדרת ההתנסות המיסטית לעולם האקדמי, שביסודו אינו בנוי לכך, לא יסירו מגבלה עקרונית זו. אין בה בעיה, כל עוד יש בנו העוז והענווה להכיר בגבולות הכתיבה האקדמית, שהיא חבה להם גם את הישגיה הרבים. חסידי ברסלב כבר אכזבו, כאמור, את ר' נחמן עצמו, ולא בכדי הוא מצא בסוף ימיו עניין רב יותר במשחק (השחמט) עם משכילי אומן מאשר בדיאלוג עם נאמניו. אולי הבשורה של ר' נחמן עשויה להיקלט דווקא בעולם האמנות, שם השיגעון זוכה להכרה רבה יותר, כמתועד בספרו החדש של בן עמי שרפשטיין (ספונטיות באמנות: אלתור, תנועה, תמימות, טירוף, הפתעה, ליצנות, השראה, עם עובד, 2006). דומה כי ההצלחה הבינלאומית שסרטו של שולי רנד, "אושפיזין", נהנה ממנה, מצביעה במרומז על קליטת דרכו של ר' נחמן דווקא בערוצים האמנותיים העכשוויים.
ללא קשר לכך עד כמה תתקבל בשורתו באיזו דרך, ר' נחמן מסתמן כאחת הדמויות הבולטות ביותר (אם לא הבולטת שבהן) ביהדות של העשורים הקרובים. אחד החידושים העמוקים בספר הוא ההתחקות אחר תגובתו של ר' נחמן, על דרך ההיפוך, על עמדותיו של הרציונליסט היהודי הגדול, הרמב"ם (בעיניי, דבריו הרדיקליים של ר' נחמן בדבר הצורך להרחיק אל מעבר לדעת משה מכוונים בין השאר למשה זה, ברוח הפתגם הידוע: "ממשה עד משה לא קם כמשה". כפי שהוכיח ליבס, ר' נחמן ראה עצמו כתיקון נשמת משה). בעוד תפישתו של הרמב"ם שירתה היטב את העולם היהודי במעברו למודרניות, דומה שר' נחמן עשוי למלא תפקיד מעין זה בעידן הפוסט-מודרני.
ספרו של יהונתן גארב "יחידי הסגולות יהיו לעדרים, עיונים בקבלת המאה העשרים" ראה אור בהוצאת כרמל ומכון שלום הרטמן
